חיפוש
  • Efrat Doron

חלאאאססס לגרש את החושך!


חורף. מטורף בחוץ. אני והוא יושבים בקפיטריה של הסמינר, לקראת עוד חזרה לתרגיל בימוי שלנו יחד. אני חצי מאוהבת והוא חצי משועמם. העיניים שלו היו דרך קבע חצי פקוחות, ואני לא הבנתי אם זה בגלל הסיגריות או בגללי. הוא מתחיל ואומר לי "חלאס!!!! חלאס לצייר כל היום פרחים ופרפרים. העולם הרבה יותר מורכב מזה. הוא גם הרבה שחור וחשוך וכואב ועצוב. וזהו. ככה זה! תתעוררי כבר, תתחילי לגעת בכאב שלך".

שמונה עשרה שנה עברו מאז אותה שיחה, אך רק בשנים האחרונות אני מבינה למה הוא התכוון. כל חיי לקחתי על עצמי את תפקיד ה"אופטימית הלאומית" כולי רק אהבה, פרפרים וציוצי ציפורים. צבעתי הכל בצבעים של ורוד וסגול, וכל מה שהיה רק מריח כמו 'כאב' או 'קושי' – מיד היה מקבל עטיפה של ענן צמר גפן לבן, שמהצד שלו תקועה בדבק חם, קשת צבעונית ודובון אכפת לי - מחליק לו מעליה.

ככל שהשנים עברו, גיליתי כמה אני 'שבויה' בתוך התפקיד ה 'חיובי' שיצרתי לעצמי, זו הייתה נראית לי תכונה כל כך חשובה, שעזרה לי ולסובבים אותי, לשרוד הרבה מצבים שהכאב בהם היה קשה מנשוא. אז למה לוותר עליה עכשיו?! לא הבנתי.

העניין הוא, שבכל פעם שהגיע לפתח דלתי 'מר חושך' על תלבושותיו השונות. נשענתי בחוזקה על הדלת וגירשתי אותו לדרכו. נעלתי את הדלת במנעול ובריח, אבל הוא, בחוכמתו, נכנס לי בחלון האחורי, בלתי צפוי, ומשנה את תצורתו ללא הרף. כמה אנרגיה השקעתי בלסלק אותו והוא המשיך לבוא שוב ושוב ושוב. התעייפתי מלהדוף אותו, ועל הדרך להדוף את כל מי שהעז לנסות להיכנס בפתח דלתי בלי רשותי. הבית שלנו תמיד היה בית פתוח ומזמין אורחים. אבל תלוי מאוד באיזה אורחים מדובר!

עד אותו היום שבו חרגתי ממנהגי, הצצתי בחור העינית הקטנה, לקחתי נשימה, והכנסתי אותו פנימה. אני והוא יושבים יחד בסלון בייתי. בחושך. לא גירשתי, נעלתי, הדפתי. רק פגשתי. עוד נשימה עמוקה, הסכמתי להביט בו מקרוב. לראות את הכאב, את הסדקים, הצלקות והפחדים. פרשתי ידיי לצדדים, והסכמתי להיות בו, בחושך. לפתע הוא הניח את ראשו על חזי, והתפרץ בבכי חם וקולני. משהו בו נמס לתוך החיבוק שלי, ואני, רק הבאתי אותי. כמו שאני בלי עצות, פרחים או פתרונות יצירתיים. פשוט הייתי. בשקט.

אחרי דקות ארוכות, עיניי כבר התרגלו לחושך, יכולתי לראות אותו בבהירות. את הדאגה שלו לביטחוני, את השנים והכאב. באותו הרגע ממש – השתקפה לי דמותי לפניי, ויכולתי לראות אותי בבהירות. שכבנו חבוקים על הספה עטופים בשמיכת פליז חמימה, ושקענו לשיחה עמוקה, בשתיקה. כשהתעוררתי בבוקר, הוא כבר לא היה שם. אך הרטיבות על החולצה עוד נשארה, מסגירה רגע של קירבה.

חורף. מטורף בחוץ. מבין העננים והגשם שבפנים - בצבצה שמש חמימה שנכנסה לי ישר לתוך העיניים. קשת צבעונית מרהיבה נפרשה לנגד עיניי. הגיע זמן להתעורר. ~~~~~~~~~ מוזמנת להתעורר לערב אחד ביחד, ולפגוש את ה'חושך' שמביאה איתה לעתים ה'שופטת הפנימית' שלנו. אנחנו כל כך נמנעות מלגעת בה ולפגוש אותה מקרוב, עד שחסמנו כבר את הגישה לעוד קשת רחבה של רגשות ותחושות בדרך. לעתים יד רכה, עיניים טובות ומבט חומל - ממיסים ומרככים את המעברים בין חדרי הלב.

אשמח להיפגש מקרוב עם תה חם ושמיכת פליז, באחד מערבי 'מראות' ברחבי הארץ, מוזמנת להגיב ואשלח לך את כל הפרטים.

אם בא לכן שאגיע אליכן לארגון/הביתה לקבוצת חברות, רשמו לי כאן או בפרטי ונתאם באהבה

מחכה להיפגש מקרוב בקרוב, אפרת




40 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול