כמה פעמים אמרנו את המשפט הזה, בכלל בלי לתת עליו את הדעת?

מתי אי פעם עצרנו רגע, לבדוק אם הוא בכלל אפשרי?

 

כולנו גדלנו על תפיסת העולם, בה צריך לשכך את הכאב, כי באמת "למה לסבול?" "ניקח כדור, ניקח משקה, ניקח זריקה" אמר מיכה שיטרית בשירו – כמו באמריקה. תפיסת העולם המערבית מלמדת אותנו מינקות להיות גיבורים, לא לבכות, ובעיקר שצריך להתגבר ולהמשיך הלאה.

 

כשאנו חווים אבדן של אדם יקר, או חווים משבר עוצמתי בחיינו, בבת אחת הכל מתפרק. כל המבנה האסטרטגי הזה שחונכנו עליו, לא עובד לנו יותר. אין שום דבר שאנו יכולים לעשות, לתקן, לפתור או לשנות באותו הרגע, ומעבר לכאב הבלתי נסבל שאנו חווים, מתווספת חווית חיים ש"זה לא בסדר". כי צריך להתגבר, לחזור לחיים, לא להכביד ובעיקר, להשמיע להם ש'הכל בסדר'.

 

ומה קורה כשבאמת 'אני בסדר'? האם זה בסדר, להיות בסדר?! האם להתקדם אומר לשכוח? האם מותר גם לפעמים.. לשמוח?

 

במפגש "שלא תדעו עוד צער?" נכיר קצת יותר את תפיסות העולם עליהם גדלנו בנוגע להתמודדות עם כאב בכלל ועם אובדן בפרט. נדבר על ציפיות המשפחה והחברה על מד העצב שלנו ואיפה זה מעמיד אותנו בכל מפגש מחדש. נשמע קצת מה לתפיסת העולם הבודהיסטית יש לומר בעניין ואיך נוכל דווקא באמצעות מתן מקום אמיתי לכאב, לפתח חמלה ורכות הן כלפי עצמנו והן כלפי הסובבים אותנו שצועדים איתנו בדרך.

 

בתום המפגש בתקווה, 

נוכל אולי, קצת יותר לאפשר לעצמנו להיות עם הכאב כמו שהוא עכשיו.

נוכל אולי, קצת פחות לשפוט ולבקר את עצמנו על מה היה או לא היה בדרך.

אולי נוכל פעם ראשונה, לתת לעצמנו חיבוק עדין ורך.

ואולי ממש אולי,

נוכל רגע,

לעצור הכל,

ולנשום.

* ההרצאה מיועדת לאנשים שאיבדו בן משפחה יקר ולאלו שעתידים לאבד.